המגזר השלישי - מילון מונחים

 

 

 

קיימת חלוקה מבנית – תיאורטית של מדינה דמוקרטית ולפיה; המדינה (הכוחות הפעילים בה) מאופיינת בשלושה "מגזרים" הפועלים זה לצד זה והמשלימים אחד את השני. "המגזר הראשון" הוא המגזר הממשלתי- ציבורי הכולל את כל הרשויות הממלכתיות, הציבוריות והשלטון המקומי, הפועלים באופן מאורגן ופורמלי לטובת ולשירות כלל הציבור או מרביתו, "המגזר השני" הוא המגזר העסקי של כל הארגונים והיוזמות הפועלים למטרות רווח ,

 

"המגזר השלישי"- להבדיל משני קודמיו; הוא כל אותם ארגונים ופעילויות מאוגדים , פורמלית או שלא, למען עשייה חברתית, בתחומים, או לטובת סקטורים או חלקים, מסוימים (או שלא) של ציבור האזרחים (החברה האזרחית) , ללא מטרות רווח כספי ושהם חלק בלתי נפרד מאותה חברה אזרחית. הוא אינו אחיד וברור באופיו ובמשתתפיו. אך מה שאולי כן מאפיין אותם הוא פעילות התנדבותית וקבלת תמיכות ותרומות לצורך מימון פעילותם/ מקצתה. בדומה גם השירותים והמוצרים שלהם/ חלקם מסופקים בעלות נמוכה, או בחינם, לפי מקבליהם וההקשר של הנתינה.

 

 

מוסד/ ארגון ללא כוונת רווח ( מלכ"ר/אלכ"ר- בראשי תיבות) הוא שם כולל לכל ארגון שמטרתו איננה צבירת רווחים לבעליו, אלא קידום מטרות שונות שאינן עסקיות, בד"כ ציבוריות, בקידומן ובמימושן הוא עוסק. מלכ"רים קיימים במגזר הציבורי- ממשלתי (משרדי ממשלה ורשויותיה, תאגידים ממשלתיים) , שלטון מקומי ותאגידי בת שלהם.

 

מלכ"ר הוא גם סיווג של גופים, בד"כ תאגידים, על-פי חוק מס ערך מוסף הפטורים מגביית מע"מ (עבור המדינה) עם קבלת תשלום בגין שירות / מוצר שסיפקו.

ככאלה נכללים בהגדרה לעניין חוק מע"מ ; הן גופים מהמגזר הציבורי- ממשלתי ומקומי והן- גופים ותאגידים מהמגזר השלישי במעמד זה. המלכ"ר עצמו חייב במס שכר על השכר שהוא משלם לעובדיו בשיעור כמחצית משיעור המע"מ. אם השכר הכולל שמשלם המלכ"ר לעובדיו נמוך מסכום תיקרה מסוים (בשנת 2014: 180,117 ש"ח לשנה), המלכ"ר פטור ממס שכר.

 

 

גוף משפטי כשר לזכויות וחובות שבדין, שאינו אדם בשר ודם אלא הוא יציר החוק. החוק הספציפי הרלוונטי לו - מסדיר את הקמתו, את "חייו" ואת סיומם - בד"כ בפירוק. הוא פועל בנפרד מזהותם וישותם המשפטית של החברים בו / בעליו.

 

לכן הם אינם נושאים (בד"כ) באחריות משפטית לתוצאות פעילותו ("עקרון האישיות המשפטית הנפרדת"). מלבד לבושו הטכני- על פי החוק המסמיך וחוקתו הפנימית ("תקנון") הוא מאופיין במטרות ותכליות ספציפיות שעבור מימושן הוא הוקם. תאגידים קיימים הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי על פי חוקים שונים המקימים אותם ומסדירים פעילותם.

 

 

 

 

תאגיד המורכב מקבוצה של בני-אדם (2 ויותר) ו/או תאגידים אחרים אשר חברו יחד ("חברים" או "עמיתים") למען הגדלת התועלת המשותפת להם או לאחרים יחד (ע"י ריכוז אמצעים או כישורים) למטרה/ות מסוימ/ות שאינן חלוקת רווחים ביניהם ושמטרתו העיקרית -אינה לעשיית רווחים. אך, ניתן כי יהיו לה מטרות משניות של עשיית רווחים לצורך קיומה ויישום מטרותיה העיקריות. החברות של כל חבר היא אישית, אינה מהווה זכות קניינית ואינה ניתנת להעברה או להורשה. לעמותה יש אופי של ניהול עצמי; חברי הוועד וחברי ועדת הביקורת מתמנים מקרב החברים בעמותה.

 

 

תאגיד מסוג "חברה" מיוחדת; גוף משפטי שניתן לרכוש ולהקנות בו, פורמלית, בעלות ושליטה באמצעות מניות[1]  המונפקות לחבריה ("בעלי המניות").תקנונה ומטרותיה עונים על שני התנאים הנקובים בסעיף 345א לחוק החברות;

א) כי יקבעו בו מטרות "ציבוריות" בלבד (הכלולות ברשימה הנמצאת בתוספת לחוק זה וביניהן;איכות/ הגנת הסביבה, הכרת הטבע והסביבה; בריאות/הצלת חיים; דת, מורשת/ הנצחה; הגנה על בעלי חיים ורווחתם; זכויות אדם; חינוך, הכשרה מקצועית, תרבות או אמנות; מדע, מחקר או השכלה גבוהה; ספורט; עליה, קליטה או התיישבות)

ב) כי תיאסר בו חלוקת רווחים או "חלוקה אחרת" ( של נכסים או זכויות ) לבעליה.

ככל חברה ניתן כי מנהליה וחברי ועדת הביקורת יהיו חיצוניים ולא "חברים"- בעלים. כחברה פרטית- יכול שיהיה לה בעלים אחד.

 

 

תאגיד ללא כוונת רווח שהיה נהוג בא"י על בסיס החוק העותמני על אגודות 1909 ועד חקיקת חוק העמותות ב1980. למעט דיווח ראשוני על עצם הקמת האגודה ועדכון פרטיה, לא נקבעו בחוק העותמני כל חובות דיווח או מנגנוני פיקוח ובקרה כלשהם על פעילויות האגודות. חוק העמותות ביטל את האפשרות להקמתן של אגודות חדשות, אולם לא ביטל כליל את מוסד האגודות העותומניות, ואיפשר לאגודות שהיו קיימות ערב חוק העמותות להמשיך להתקיים בלי שיחולו לגביהן החובות והפיקוח שהוטלו על עמותות. מצב משפטי זה נשמר עד היום.

 

אחרי 1980 וגם היום נותרו גופים מיוחדים שהיו מאוגדים כאגודות עותמניות, ושחוק העמותות פטר ממעבר להתאגדות כעמותה; לדוגמה; ארגוני עובדים ומעבידים שהוקמו לפני 1980. הן נתונות לפיקוח ולביקורת (מינימליים) של משרד הפנים, ובכך שונות מהמלכ"רים הנתונים לרגולציה אינטנסיבית של רשות התאגידים במשרד המשפטים.

 

הקדש ציבורי - מוסד משפטי, שאינו בהכרח תאגיד ,המסדיר נכסים (לא בהכרח נדל"ן. גם זכויות בעלות ערך כלכלי) המיועדים למימוש/ שימוש למטרות ציבוריות, כגון בתחום החינוך, התרבות, המדע, הבריאות, הדת, הצדקה, הביטחון והספורט. מוסד זה מוסדר בחוק הנאמנות.

תוקפו וכשירותו המשפטית אינו תלויים ברישומו ע"י רשם ההקדשות אלא בקיום חוזה עם הנאמן או ב"כתב הקדש" שיכול ויהא צוואה.

חוק הנאמנות קובע בסעיף 1 לו: "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".

 

לכן, על מנת להקים הקדש ציבורי יש צורך ב"מקדיש" (בעל הנכס/הזכות- יוצר הנאמנות), בנכס (מקרקעין או כספים או זכויות בעלות ערך כספי –האמצעי/י למימוש הנאמנות), ובנאמן- בעל תפקיד החייב לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול לטובת והשגת מטרות הנאמנות. בין היתר ע"י שימוש בנכס/ים לטובת מטרה הציבורית אותה נקב המקדיש. הקדש ציבורי, מעצם קיומו-חייב בדיווחים שנתיים לרשם ההקדשות בדומה לעמותה וחל"צ.

 

 

 -------------------------------------------------------

 

הערות שוליים: 

 

[1] "מניה" היא נייר ערך המקנה חלק בבעלות בחברה. כלומר, בעלות חלקית בזכויות והשליטה בחברה ובכללן: זכות הצבעה, מינוי מנהלים, זכות לקבלת דיבידנד וזכויות בפירוק. חלק מהזכויות שמקנות המניה הן זכויות כלכליות (כספיות), ומכאן שהמניה היא לכאורה נכס השווה כסף.